ניצחון ההולכים נגד הזרם

פריז. יום ראשון. מזג האוויר – מושלם. עיר האורות חוגגת את יום המורשת הלאומי ופותחת שעריה חינם למבקרים במבנים, בגנים ובפארקים הלאומיים. למרות פיתויי החינם והשמש הנעימה, מחוץ למוזיאון Jeu De Paume מתרקם תור ארוך. המוזיאון, שנחשב בעבר לאחד ממעוזי היצירה האימפרסיוניסטית וכיום מהמוזיאונים המובילים בתחום הצילום, מארח רטרוספקטיבה לצלמת והדוקומנטריסטית הישראלית, נורית אביב.

עם אנייס ורדה בצילומי הסרט "האחת שרה, השנייה לא" 

מקצוע כפוי טובה, צילום. בלעדיו, אין קיום לאמנות הקולנוע או למילון הדימויים הוויזואלי הקולקטיבי, ובכל זאת, העומדים מאחורי העדשה הם בדרך כלל אנונימיים לקהל הרחב. אביב, שצילמה רבים מסרטיהם של במאים מובילים כמו אנייס ורדה, רנה אֲלְיוֹ ועמוס גיתאי, חתומה בין היתר על "שבלול", המייקינג אוף הישראלי הראשון שליווה את הַקלטות האלבום האגדי של אריק איינשטיין ושלום חנוך. היא נכנסה לספרי ההיסטוריה כאישה הראשונה שהתקבלה למגמת הצילום של ביה"ס היוקרתי לקולנוע IDHEC בפריז. מאוחר יותר היתה לאישה הראשונה בצרפת שזכתה להכרה כצלמת מהמכון הלאומי לקולנוע (CNC). "כרטיס מקצועי מס' 4532", היא משננת בקול.

באחד ממעט מדי הראיונות שנערכו עמה בארץ, אמרה אביב שב-IDHEC עשו הכל כדי לרפות את ידיה ולגרום לה לוותר על החלום. "הייתי צריכה להשקיע מאמץ כפול מכל גבר בכדי להוכיח את יכולותיי", אמרה. מרחק שלושה עשורים מאז, אין לה עוד צורך במלחמות ונשיאת דגלים פמיניסטיים. "בינתיים אני צלמת מוכרת וּברוּך השם, אחרי יש כמה דורות של צלמות. זו כבר לא הבעיה שלי. מה שהיה חשוב זה לסלול את הדרך".

הנס פין. "הייתי האסיסטנטית שלו וזה היה טבעי לגמרי" (צילום: בוריס כרמי) 

באופן פרדוקסלי ולמרות חשיבותו של הנס פין, הן מבחינה אמנותית והן בקונטקסט ההיסטורי בו שימש כמתעד כמעט בלעדי לאירועים מכוננים בתולדות הישוב, תערוכה רטרוספקטיבית מעולם לא נערכה לו בחייו. "היתה תערוכה גדולה במוזיאון תל אביב שנתיים אחרי מותו", אומרת אביב בצער. "אני חושבת שהיו יכולים להיות יותר נדיבים ולקיים את התערוכה כשהוא חלה. אין לי ספק שזה היה מאריך את חייו. אבל ככה זה. כשהבנאדם חי, הכבוד שבתערוכה שכזו הוא לו. כשהוא מת, הכבוד הוא למי שעושה את התערוכה. אני יודעת שזה היה עושה לו נחת".

קהל קטן, אך איכותי

מזה שנים, לצד הצילום והוראת הצילום בצרפת ובביה"ס "סם שפיגל" בירושלים, אביב גם מביימת. סרטה "משפה לשפה" זכה ב-2004 בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב. סרטה האחרון, "לשון קודש, שפת חול", שיוקרן בדצמבר בסינמטקים בארץ, זכה להצלחה רבה בצרפת ולשבחי האינטליגנציה ובכלל זה הפילוסופית הלן סיקסוס ובתו של הפילוסוף ז'אק לאקאן, ג'ודית מילר.

מתוך צילומי הסרט "לונג טה" בטיבט 

הסרט הבא שלה, "לתרגם", יהיה האחרון בטרילוגיית הסרטים שעניינם משמעויות השפה העברית ומלאכת הכתיבה. "כשעושים לך רטרוספקטיבה, אתה פוחד שגמרת את הקריירה", היא אומרת. "אדם רוצה להאמין שהוא באמצע הדרך ולא בסופה". אבל היקף הקהל שפקד השבוע את אירועי הרטרוספקטיבה, נסך בה ביטחון. "אני לא משלה את עצמי. אני יודעת שסוג הסרטים שאני עושה לא קל לעיכול ובכל זאת יש פה ניצחון של ההולכים נגד הזרם. זה מראה שכן אפשר, שיש קהל, שאלה שחושבים שהם יודעים מה הקהל רוצה – טועים".

סרטה האחרון, "לשון קודש, שפת חול", שודר בערוץ 8 וזכה להתייחסות מינורית בעיתונות הישראלית. "זה בסדר", אומרת אביב, "בצרפת כתבו עליו כשהוא יצא ונתנו לי להקרין אותו במשך כל הקיץ בקולנוע. אז נכון, הייתי שמחה אם בתי קולנוע בתל אביב היו מציגים אותו, אבל אני לא באה בתביעות. אני באמת נהנית מעצם זה שיש מי שמתעניין ומכיר את הקולנוע שאני עושה. גם אם זה קהל קטן, הוא איכותי".

עם ז'אן לואי טרנטיניאן בצילומי "כן או לא" של הבמאי ז'אק דויון

למרות הקריירה הענפה שלה שנפרשת על פני ארבעה עשורים, Jeu De Paume הוא הראשון שמציג רטרוספקטיבה מקיפה שכוללת סרטים שצילמה וכאלה שביימה. אני תוהה איך הגיבה כשפנו אליה בהצעה לקיים את האירוע והיא עונה: "קיבלתי את זה בנחת. הם רצו לקיים את הרטרוספקטיבה ביוני, בדיוק כש'לשון קודש, שפת חול' יצא לאקרנים. היה ברור שמה שקודם הוא הצורך שלי להגן על הסרט, אז הודעתי שאני מוותרת על הכבוד". אבל במוזיאון לא ויתרו ואחרי חודשיים, רגע לפני סגירת שעריו לתקופת שיפוצים, זה קרה.

מחוץ לשערי המוזיאון, אביב מקבלת את פני הבאים. "אני תמיד מרגישה כמו מארחת באירועים שכאלה. האחריות שכולם ייהנו היא עליי", היא צוחקת. לכמות אנשים מסיבית שכזו לא ציפו במוזיאון שאירח לצד ההקרנות גם שיחות, דיונים ורבי שיח סביב יצירותיה בהן לקחו חלק בין היתר הפילוסופית והסופרת הלן סיקסוס והבימאית אנייס ורדה שקשרה לה כתרים. ורדה, מבמאיות הגל החדש של הקולנוע הצרפתי, אמרה בפתיחת הערב שהוקדש לסרטיה: "נורית נפלאה. הדרך שלה לחכות, למסגר, לנחש מה עומד לקרות. היה לה את זה מהרגע הראשון, היא נותנת כבוד לרגע ולשתיקות".

"את הסרטים שלי לא ראיתי אף פעם. אני תמיד נשארת בחוץ. ברגע שהם גמורים ואין יותר מה לעשות, אני לא מרגישה צורך לחזור אליהם. כלומר, אני בדרך כלל נמצאת בהקרנה הראשונה בשביל לוודא שהכל בסדר טכנית, אבל בזה זה נגמר".

צילום נדיר: פוקו בפריים מ"אני פייר ריבייר" שנשאר על רצפת חדר העריכה

למרות ההצהרה, בהקרנה של "אני, פייר ריבייר", מיצירות המופת של הקולנוע הצרפתי שצילמה עם הבמאי רנה אַלְיוֹ, היא נכחה. סרטו של אַליוֹ יוצא מטקסט שכתב מישל פוקו ומתבסס על סיפור אמיתי של בחור צעיר שרצח את אמו, אחותו ואחיו. "פוקו שיחק בתפקיד קטן בסרט, אבל בסופו של דבר נשאר על רצפת חדר העריכה", היא חושפת.

הצילום כמלאכה

אנייס ורדה אינה היחידה שמרעיפה עליה שבחים. "נורית היא פיונירית", אומר עמוס גיתאי. "היא סללה את הדרך לצלמות כמו אנייס גודאר וקרולין שמפטייה. התחלנו לעבוד יחד ב-1982 עם 'יומן שדה' ועשינו ביחד עשרה סרטים. נורית היתה זו שלמעשה דחפה אותי לעבוד בצרפת. היא מעולם לא היתה רק צלמת. יש לה אינטלקט שמסייע לנתח את הסרט ולחדור למשמעויות הדקות שלו ואחר כך לצלם אותו בכישרון גדול. הדיאלוג איתה תמיד היה מרתק, בין היתר כיוון שהיא נעה בשני צירים - האחד הוא יצירה וקונספט אמנותי, והשני - הטכנולוגיה של הצילום".

"כשאתה מצלם, אתה חייב לנתח מהר את המצב כדי שתוכל להגיב אליו", אומרת אביב. "אני לא שוכחת לרגע שצלם הוא גם טכנאי. זו מלאכה, כמו ארכיטקטורה. ארכיטקט יכול לדמיין את המבנה הכי מדהים, אבל בלי לדעת מהי כמות הבטון לה הוא נזקק, זה יקרוס".

יאן ורמר. מקור השראה ("אשה אוחזת כד מים", 1660-1662)

מה הן נקודות ההתייחסות שלך בצילום?

"בשבילי הרפרנסים הם לא צלמים קודמים, אלא ציירים. אני הולכת הרבה מאוד למוזיאון הלובר ומסתכלת על פורטרטים. אני חוזרת שוב ושוב אל הציור כדי ללמוד תאורה וקומפוזיציה גם מקליסקנים כמו ורמר, שהוא בשבילי מקור השראה בכל הנוגע לתאורה. האור בציור מאוד מדויק במובן הטכני של המילה. כשאני מסתכלת על ציורים של ורמר אני יודעת בדיוק מאיפה האור נכנס לחדר ואיפה הוא עמד ביחס אל האור. זו לא רק אמנות, זו מלאכה. אחד קשור בשני בעבותות".

"אני נוסעת וחוזרת, באה והולכת. זו אני. אני חושבת שצריך להיות בין לבין. זה נותן פרספקטיבה. אני גם יהודיה בגולה וגם ישראלית בישראל. אני רוצה להיות גם וגם. לטוב ולרע. רק מתוך נקודת הראייה שאפשרו לי החיים בצרפת, יכולתי לעשות סרטים על השפה העברית בצורה שכזו. בלי לפחד שזה ארוך מדי. בלי לקצץ רגעים או שתיקות. בלי להפוך את זה לקליפ. אני נותנת לאנשים לדבר 5 דקות בלי לחתוך אותם, עם הרבה כבוד למה שהם אומרים".

"כן. בארץ, בגלל המצב, אתה נמצא במעין סוג של התרגשות, סוג של דחיפות שלא מאפשרת לך נשימה. תמיד הרגשתי בארץ שהעורכים רוצים שאחתוך קודם. תמיד הייתי צריכה להלחם על עוד כמה פריימים. זה לא מאפשר לך לתת לדברים להיות, להישאר עוד טיפה אחרי האירוע ולא לחתוך ברגע שהוא נגמר".

להיות בין לבין. חביבה פדייה מתוך "לשון קודש, שפת חול"

אם תשאלו את רנן שור, מייסדו ומנהלו של ביה"ס סם שפיגל בו מלמדת אביב, הוא יאמר ש"נורית היא דמות שלא ידועה מספיק ולא מוערכת מספיק בישראל". הפער בין ההכרה לה היא זוכה בעולם לבין ההתעלמות ממנה בישראל, מטריד אותו. "אין בכל אירופה צלמת עם ניסיון ותעודות כמו שלה", הוא אומר. "היא חתומה על כמות אדירה של סרטים ועבדה עם יוצרים מובילים. לומר שהיא נערצת זה אנדרסטייטמנט. היא זן נדיר".

חסרה לך הנוכחות בארץ?

"חשוב לי לנוע אבל כשאני פותחת את המחשב, דף הבית שלי הוא עיתון ישראלי. זה הדבר הראשון שאני עושה בבוקר. אני קוראת בעיקר על ספרות ותרבות וקונה ספרים ללא הכרה. זה פחות הפוליטיקה שאני צורכת, למרות שאני מעודכנת ומאוד כואבת את המצב. 

זה לא ממש משנה היום איפה אתה נמצא פיזית, הרי כולם רואים את אותה הטלוויזיה ואני במרחק טלפון מכל מקום. זה מחדד לי את החושים לא להיות בארץ כל הזמן. הבין-לבין עושה את הדברים ללא אוטומטיים, לא מאפשר לך להתרגל. זו דרכי להיות. זו למעשה דרכם של היהודים, לא? יהודים תמיד נעו ממקום למקום, ידעו הרבה שפות ודברו אותן. אני מלמדת בעברית, בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית. זה חשוב לי. אני מתעקשת להיות בין לבין. כמו שחביבה פדיה אומרת בסרט 'משפה לשפה': 'בין עִבְרִיוּתִי וְעַרְבִיוּתִי, נקודת העיוורון". משם, מנקודת העיוורון, אני יכולה לצמוח. את הסרטים האחרונים שלי עשיתי בארץ, אבל אני צריכה לחשוב אותם מפה".

"אני שואלת אותך. כשמישהו יציע. אני לא ממהרת. אני מקווה שיש זמן. אני מקווה שכשזה יקרה, יהיו לי עוד כמה סרטים שעדיין לא קיימים".